נגר נ' רדהד פרו-אינטראקטיב בע"מ ואח'

פסק דין

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מנהלה המיוחד של חברת רדהד פרו אינטראקטיב בע"מ (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החברה", בהתאמה) לבין חברת ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ (להלן: "המשיבה"). בין הצדדים התקיים בעבר הסכם שכירות, במסגרתו שכרה החברה מן המשיבה משרדים ששימשו לפעילותה. זאת, כאשר אין חולק כי במסגרת ההסכם שילמה החברה את דמי השכירות התקופתיים מראש.

עקב קריסתה של החברה, וככל הנראה אף מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, נשאו ונתנו הצדדים ביניהם, ובסופו של דבר הסכימו על מועד פינוי מוקדם ומוסכם של החברה מן המושכר. זאת, כאשר אין חולק אף כי תחתיה נכנס שוכר אחר בתנאים דומים מאד.

הסכסוך שבפני נוצר עקב סירובה של המשיבה להשיב לחברה את יתרת דמי השכירות ששולמו מראש, וזאת בעבור תקופה בה אין חולק כי החברה אינה שוהה עוד בנכס, ובמקומה נכנס זה מכבר השוכר החדש. המשיבה אינה מכחישה את זכותה העקרונית של החברה לכספים, אולם טוענת לזכות קיזוז בגין:

א.שיפורים שביצעה היא עצמה במושכר בראשית החוזה, בכדי להתאימו לדרישותיה המיוחדות של החברה.

ב.חובות שהותירה החברה לחברת החשמל וחברת הניהול, אשר לשיטת המשיבה היא זו שנאלצה לשלם אותה, מחשש לנקיטת הליכים משפטיים.

כמו כן, טוענת המשיבה כי קמה לה זכות להחזיק אף ביתרת הכספים, וזאת כ"ערובה" לכך כי השוכר החדש יעמוד בהתחייבויות החוזיות נשוא השכירות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

טרם אגש להכרעה לגופו של עניין, מן הראוי להקדים ולהעיר, כי ספק גדול בעיני אם היה מקום לטענות הסף הארכניות שניסתה המשיבה להערים, בעיקר בדבר "אי התאמה למסגרת של בקשה למתן הוראות".נקל לראות, כי הסכסוך שבפני אינו אלא מחלוקת משפטית מובהקת, בדבר היקפה של זכות הקיזוז בחדלות פרעון, המוקנית בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. זאת, כאשר רוב-רובן של העובדות נשוא הפרשה אינן שנויות במחלוקת אמיתית, או למצער, עסקינן בשאלות של פרשנות מסמכים, או היסק מכתובים שהוגשו לבית המשפט.

לא זאת, אלא אף זאת; מפאת זהירות, ובכדי לוודא שלא יקופחו זכויותיו הדיוניות של איש מהצדדים, הופנתה על-ידי, במסגרת החלטת ביניים, שאלה לשני הצדדים, האם מבקשים הם לקיים דיון במעמד הצדדים בכדי לערוך חקירות. על שאלה זו השיבה דווקא בא-כוחה של המשיבה, בהגינותו, בשלילה. אין לי אלא לתהות הכיצד מתיישבים הדברים עם הטענה הקודמת, כי עסקנין ב"מחלוקת סבוכה", המצריכה "הבאת עדים וחקירה על חוות-דעת", וזאת כאשר בסופו של יום, לא מצא אותו צד עצמו צורך ולו לחקור את המצהירים של הצד שכנגד.

תשובה בעניין זה ברורה, כשם שאין היא מרנינה; כפי שהוער לא אחת בעבר (ראה למשל ההחלטה המפורטת בבש"א 11430/03 חברת אברהם גינדי נ' ברקאי), פעמים רבות מדי, הופך טיעון "אי ההתאמה" – קרי, הנסיון למנוע בירור יעיל ומהיר של התובענה ועמידה על "הזכות" לגרור את בעל התפקיד להליך אזרחי מסורבל, כמעט ל"טענת מדף", הנשלפת כלאחר-יד – לעיתים, תוך ריבוי ציטוטים מפסיקה ישנה, בלא התייחסות לפסיקה העדכנית בעניין זה. זאת, באורח שאין בו כל תועלת מלבד להאריך את היקפם של כתבי הטענות, ולהביא את בית המשפט לחזור שוב ושוב על אותן מושכלות עצמן. זאת, לעיתים, כפי שאכן ארע בעניין ברקאי הנזכר לעיל, תוך חיוב אותו צד בהוצאות הולמות. אי לכך, אין לי אלא לחזור ולהבהיר; טענת אי-התאמה לבקשה למתן הוראות אינה יכולה להטען כלאחר-יד, עליה להיות מגובה בגרסה עובדתית אשר גזרת המחלוקת הסבוכה תעלה ממנה באורח ברור; המבחן להתאמה או אי התאמה הינו אובייקטיבי, בלא כל קשר לשאלה, האם סבור אחד הצדדים כי יוכל להפיק יתרון דיוני מהתארכות ההליכים.

המשיבה לא עמדה בכל האמור לעיל; לאור זאת, הטיב לעשות בא-כוחה כאשר (כך נראה) שינה טעמו מאוחר יותר, אף אם לא במפורש, ואף הסכים להכרעה לפי כתבי הטענות.

עניין לנו במחלוקת משפטית אשר ניתן "לתוקפה" בשתי דרכים שונות: האחת, דרך הסוגיה המשפטית-מהותית של גבולות הקיזוז בהליכי חדלות פרעון. האחרת, דינים הקשורים להתדיינות והסכמות מול בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, בעיקר כזה שזה לא מכבר מונה, והחובה להמנע ממצב של "שמירת קלפים סמוך לחזה" – קרי, מצב של אי-גילוי פרט מהותי הנוגע לזכויות נטענות, אשר עשוי היה לשנות לגמרי את שיקוליו של בעל התפקיד. זאת, באורח שגורם לו לפעול באורח שונה לחלוטין מכפי שהיה פועל, לו ידע את המצב לאשורו.בנסיבות המקרה, דומה כי שתי הדרכים גם יחד מציבות את המשיבה בעמדה בעייתית, וזאת קל וחומר במשקלן המצטבר.

בכל הנוגע לשאלת "שמירת הקלפים סמוך לחזה", הרי שכפי שהובהר לא אחת בפסיקה (לעניין זה, ראה למשל פש"ר 1621/01 בש"א 3551/02 ע.ב.ר.ב בנין לפיתוח והשקעות בע"מ נ' סולל בונה), בעל תפקיד המקבל את ניהולה של חברה חדלת פרעון, נמצא לא אחת בנחיתות אינהרנטית, בכל הנוגע למידע אודות מערכות היחסים בין החברה טרם קריסתה לבין צדדי ג' עמם היא קשורה בחוזים. נוכח האמור לעיל, ונוכח האינטרסים הציבוריים הגלומים בהליכי חדלות הפרעון, מוטלת על המתקשרים החוזיים הנושאים ונותנים עימו חובה לפעול בתום-לב ובשקיפות סבירה, וזאת בעיקר בכל הנוגע בגילוי מוקדם על זכויות נגדיות נטענות.קרי; אין כל איסור על העלאת טענות בדבר קיזוז, עכבון וכיוצא באלו כמו גם עמידה עליהן, אולם על הצד האוחז בטענות אלו לגלותן מיד, ולא להמתין עד לאחר שבעל התפקיד יחתום עימו על חוזה ויסתמך עליו, או להסתתר מאחורי ביטוי גורף ועמום כגון "כל הזכויות שמורות". כך למשל, בעניין ע.ב.ר.ב, דובר בכונס מפעיל אשר הסכים להמשיך בעבודה בפרוייקט גדול בה הועסקה החברה הקורסת, ו"גילה" אך בדיעבד כי המזמין טוען לנזקים מנזקים שונים אשר ארעו טרם מינוי הכונס, קיזוז ועכבון אשר לשיטתו שוללים מהכונס את הזכות לקבלת תמורה כלשהי בעבור חודשים ארוכים של עבודה. אין כל צורך להכריע בשאלה האם התקיימו זכויות הקיזוז או העכבון לגופן, בכדי להבין על נקלה כי לו היה המזמין טורח לגלות את אוזנו של הכונס על טענות אלו מבעוד מועד, הרי וודאי שהאחרון לא היה משקיע משאבים וזמן בכדי לעבוד בפרוייקט אשר בעבורו אין הוא צפוי לקבל ולו אגורה שחוקה.

יוצא, כי חובת הגילוי בעניין זה הינה ברורה וחד-משמעית, זאת אף נוכח העובדה כי אין בה כל קושי או עלויות אמיתיות. לעניינו, הרי שאין כל ספק כי בעל תפקיד סביר בנעליו של המנהל המיוחד, אשר נכנס למשא ומתן עם המשכיר לסיום מוקדם של תקופת השכירות, כולל הבאת שוכר חלופי באותם תנאים, אינו עושה זאת "לשם שמיים", אלא גם כדי לקבל לידיו את הכספים המוחזקים בידי הצד שכנגד בגין דמי שכירות עתידיים. במצב זה, אין ספק כי במידה ויש למשכיר טענות מן העבר אשר משנות את המצב, קרי, שוללות הלכה למעשה את זכותו של בעל התפקיד לקבל את הסכום לידיו, עליו להבהיר זאת באורח חד-משמעי. הדברים מקבלים משנה תוקף בעניננו, כאשר 'נשלף' לפתע נוסח אחר או ישן יותר של ההסכם, ועולות טענות אשר חלקן נראות כבלתי סטנדרטיות (למשל: הפיכת המנהל המיוחד לכמעט 'בן ערובה' לקיום חיוביו של צד ג' אשר בא במקומו).

מכל האמור לעיל עשויה לעלות לכאורה מסקנה, כי יש מקום להקיש בשינויים המחוייבים מעניין ע.ב.ר.ב, ולקבוע כי די בכך כי המשיבה לא העמידה את המנהל המיוחד, מראש ובאורח מפורש, על זכויותיה הנטענות, בכדי להקים כנגדה השתק מהעלאתן בדיעבד. אלא מאי? בנסיבות המקרה, אף לו הייתי נמנעת מכך, לא היה בכך בכדי להועיל למשיבה, וזאת באשר אף לגופם של דברים, טענותיה בעייתיות ואינן מתיישבות עם הדין, וזאת בלשון המעטה.

אין ולא יכול להיות ספק, כי המונח "עסקים הדדיים" שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, פורש בפסיקה בפרשנות רחבה ביותר, היכולה להכיל בקרבה כמעט כל צירוף בין מערכות יחסים כאלו ואחרות בין המקזז לחברה בפירוק. אלא מאי? אין הדבר מבטל את מהותו הבסיסית של היתר הקיזוז כחריג לעקרון השיוויון, כמו גם את הסכנה בריבוי-יתר של טענות קיזוז, באורח אשר יסכל הלכה למעשה את יכולתם של בעל תפקיד להפרע מחייבי החברה. זאת, באשר מציאות החיים מלמדת, כי דרכם של צדדים רבים החבים לחברה כספים, הינה לנצל את קריסתה ואת העובדה כי הנהלתה מוחלפת בבעל תפקיד אשר מצוי בנחיתות אינהרנטית בכל האמור בידע והיכרות עם עסקי החברה. זאת, באמצעות העלאת טענות מטענות שונות בכדי להמנע מתשלום- וזאת כאשר קיזוז הינה אחת הטענות ה"פופולאריות" ביותר בעניין זה. יוצא, כי חלק מהותי מן ההקפדה שלא להתיר להפוך את החריג לכלל, הינה לשמור היטב על תיחומה של זכות הקיזוז, ולמנוע הרחבה בלתי ראויה שלה, בדרכים שלא הוכרו בדין ובפסיקה. זהו, למעשה, יסוד מרכזי העומד מאחורי השלילה המוחלטת של היכולת "לסחור בזכויות קיזוז" – קרי, העברתן (בין אם בעבור תשלום ובין אם מסיבות אחרות) בין נושים שונים. דין זה הובהר היטב אף בבית המשפט העליון ( לעניין זה, ראה בין היתר ע"א 4316/90 הספקה נ' אגרא), והוא מחוייב אף נוכח הבנה פשוטה של חיי המעשה. אין כל צורך להכביר מילים, כי השילוב בין היקף המונח "עסקים הדדיים" לבין יכולת, לו היתה קיימת, להעביר את הזכות מחייב אחד של החברה למשנהו, היתה יוצרת מצב בו עצם יכולתם של בעלי תפקיד לגבות מחייבי החברה היתה מושמת לאל.

המסקנה היא, כי ההקפדה על כך כי קיזוז בחדלות פרעון יערך אך ורק בין הצדדים המקוריים למערך הזכויות והחובות אשר הוליד את הזכות, הינה אבן-פינה יסודית בכל הנוגע למערך האיזונים והבלמים המאפשר את עצם קיומה של זכות הקיזוז בחדלות פרעון. לענייננו, הרי אין כל צורך בהעמקה אל פרשנותם של סעיפים חוזיים כאלו ואחרים (שאף בפירושם, דומה כי לא דקה המשיבה פורתא), באשר עניין לנו בדין קוגנטי, אשר ממילא לא ניתן להתנות עליו במישרין או בעקיפין. נסיבות המקרה מדברות בעד עצמן. אין כל ספק, וודאי שלא ברמה העובדתית, כי החובות לחברת החשמל וחברת הניהול, וודאי ביום "המועד הקובע" של הקריסה וראשית הפירוק, היו חובותיה של החברה, ולא חובותיה של המשיבה. לעניין זה אעיר, כי אף מכתבי הדרישה הופנו – ולא במקרה – אל החברה הקורסת; המשמעות הינה, כי בגין חובות אלו, יכולות היו חברת החשמל וחברת הניהול להגיש לכל היותר תביעת חוב, ולהפרע באורח יחסי ושיווני כיתר נושי החברה. זאת, כאשר אין חולק כי להן עצמן לא עמדה כל זכות קיזוז שיכולה היתה "להמתיק את הגלולה המרה". עוד אעיר, כי אף לו היו הצדדים דנן מאיימים על המשיבה כי ינקטו נגדה בצעדים (עניין שלא הוכח בכתובים שצורפו לתגובתה, מעבר לטענה בעלמא), לא היה בכך כדי להפוך, וודאי שלא אוטומטית, את היוצרות. בנסיבות המקרה, אין ספק כי נכון למועד הקובע, עסקינן היה בחובות של החברה בפירוק, הא ותו-לא. אם החליטה המשיבה "להתנדב" לפרוע את החובות בעצמה, וזאת מתוך שיקולים הנוגעים למערכת היחסים האישית שלה עם הנושים דנן, הרי שאין בכך בכדי לשנות את הדין הבסיסי ולאפשר עקיפה הלכה למעשה של האיסור בסחר בזכויות קיזוז. זאת, אף נוכח העובדה כי העובדה הבסיסית היתה ונותרה: החוב לחברת החשמל ולחברת הניהול, בא לעולם וקיבל את אפיונו הברור כחוב לצדדי ג', אינו חלק מן "העסקים ההדדיים" בין החברה למשיבה, ואין העברת חבויות מאוחרת יכולה לשנות זאת; לכל היותר, יש בה בכדי לאפשר למשיבה לעמוד בנעליהם של אותם נושים ולהגיש תביעת חוב.

אשר לשאלת השיפורים במושכר, הרי צודק כונס הנכסים הרשמי בתמיהה שהוא מעלה נוכח העלאת טענה מסוג זה, המגובה במכתב הנראה על-פניו כחד-צדדי ולא חתום כלל ועיקר בידי החברה; אוסיף ואעיר; כי סוגיה זו היתה אחד השיקולים המרכזיים אשר עמדו לנגד עיני כאשר הפניתי שאלה לצדדים, האם מעוניינים הם בעריכת דיון וביצוע חקירות; אולם שהחליטו הצדדים כפי שהחליטו, אין בפני אלא את כתבי הטענות, ואת התמיהה נוכח סוג זה של "הסכם" לא חתום, הנראה כדף אותו ניתן להפיק בכל עת באורח חד צדדי. זאת ואף זאת; אני מתחזקת בעמדתי אף נוכח העובדה, כי גרסתה של המשיבה (אף אם אתעלם מן הלקוניות שלה) אינה מתיישבת אף עם שורת ההגיון. אם אכן חל על החברה השוכרת חיוב שכזה, מדוע לא תבעה המשיבה את תשלומו לאלתר, עם ראשית ההסכם? מדוע הדבר לא הוסדר, בצוותא-חדא עם ההמחאות שהמשיבה ידעה אף ידעה לדרוש בתור תשלום דמי שכירות מראש? ומאידך גיסא, אם עסקינן במצב בו הופך התשלום בגין השיפוץ למעין "קנס" על עזיבה מוקדמת, הרי שלא זאת בלבד שהיה על המשיבה להבהיר זאת בראש למנהל המיוחד ולהכניס את האמור לעיל אל תוך ההסכמה ביניהם, אלא שאף "ממה נפשך": הרי מניה וביה, נכנסה למושכר שוכרת אחרת באותם התנאים עצמם, ועל מה למשיבה כי תלין?יוצא, כי גרסה זו של המשיבה, נראית לקויה, בעייתית ותמוהה, וזאת מכל בחינה או דרך התבוננות באשר היא. בנסיבות המקרה, דומה כי המסקנה המסתברת יותר מבחינה הגיונית הינה גרסתו של המנהל המיוחד דווקא, כי עלויות השיפוץ, במידה ואלו הוטלו על החברה, שוקללו מניה וביה בדמי השכירות; אי לכך, אין כל מקום ל"מקצה שיפורים מאוחר" בעניין זה.

דין דומה חל על נסיונה התמוה של המשיבה להפוך את החברה בפירוק ל"בת ערובה" לחיוביו של המשכיר החדש. אין ספק, כי תניה כה מרחיקת לכת וכה בלתי שגרתית, של הפיכת פלוני לערב הלכה למעשה לחיובו של אלמוני, אליו אין לו כל קשר, צריך היתה כי תועלה על הכתב במפורש במסגרת ההסכם בין הצדדים. לא זו בלבד, כי צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו כי לא לשם כך הופקד הכסף בידי המשיבה, אלא שאף דומה כי - במלוא הזהירות הראויה, המשיבה מנסה "לגלגל" לפתחו של המנהל המיוחד את מחדלה שלה. אם וככל שהחליטה שלא לעמוד על קיום חיוביו של השוכר החדש להמציא בטחונות, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה בלבד, ובוודאי שאין כל טעם או זכות לגלגל את העלות על נושי החברה בפירוק. אין כל צורך להכביר מילים, כי עצם מהותו של "הסכם ההפרדות" בין הצדדים הינו לנתק כל קשר מכאן ואילך בין החברה בפירוק לבין המושכר והמשכירה, דבר העומד בניגוד חזיתי לטיעון מסוג זה; ומשלא עלה בידי המשיבה להוכיח דבר בעניין זה, מלבד טיעון לקוני העומד בניגוד מוחלט למטרת "הסכם ההפרדות", אשר מחליף ומפקיע הלכה למעשה את הסכם השכירות שקדם לו, אין לי אלא לדחות את טענותיה.